התגעגעתי אליך.
כבר כמה שנים שאתה בא לבקר בקביעות. שנה שעברה, בסופה הגדולה שהתחוללה, הוכחת שיופי והרס לא
בהכרח נוגדים זה את זה. בשקט גמור באת, ושברת את הבית שלי. כופפת עצים עד שנכנעו. הרסת את גן
הירק, שכל כך הרבה אנשים עמלו והשקיעו בשבילו. כיסית את הכול במעטה לבן יפהפה, שלא הסתיר את
ההרס.
ועכשיו אתה שוב כאן.
אני בתוך הבית. כבר כמה זמן שאני מנסה לשכנע את עצמי לצאת החוצה. 'הרי זה שלג!' אני אומרת לעצמי, 'זה קורה
רק פעם בשנה, וגם זה לא קורה לרוב האנשים. מזלך שאת גרה במקום שמאפשר ליהנות מדבר כזה על בסיס שנתי.
נו, צאי החוצה. תעשי מלחמת כדורי שלג. תבני איש שלג. תעשי מלאך, תקפצי ותצחקי. הרי זה מה שעושים, לא?'
לא.
יש לי מין הרגשה כזאת, שאם אצא, לא אמצא אף אחד. לא ילדים צוחקים וזורקים כדורי שלג, לא אנשי שלג חביבים - רק דממה. אולי רחש של פתיתי שלג חדשים שמצטרפים לחבריהם על האדמה, מכסים אותה עוד קצת ועוד קצת.
פתאום, אלפי שנים של קידמה ייעלמו כלא היו, ואני אעמוד מול הפלא הקדמוני, הפראי הזה, וארגיש כל כך קטנה -
רק עוד חיה שמנסה לחיות בעולם ששולט בו הטבע.
זה כבר לא ככה, כמובן. הטבע מושחת לאיטו על ידי בני האדם, ולאט לאט מאזן הכוחות ביניהם מתקרב להפיכה
מוחלטת. אבל כשאני עומדת באמצע השלג הלבן, שכיסה את כל עולמי, אני מרגישה כאילו הזמן נעלם, ורק
אני שם - לטוב ולרע.
;){kind=link}