מה קורה?
לפעמים אחותי כל כך מעצבנת אותי! היא אחותי הקטנה, ובכל זאת מסובבת אותי על האצבע שלה.
בכל פעם שהיא נוסעת למישהו אני צריכה לחכות לה עם הסדרות. רק היום היא חזרה מהמחנה שלה, שנמשך שלושה ימים. מחר חברה שלה באה אליה, ובשישי-שבת היא נוסעת לדודה שלנו.
אין לי בעיה שיש לה עיסוקים - ממש ממש לא! אבל זה שהיא מצפה שאני אחכה לה כמו ילדה טובה, ושכשהיא תגיע היא עוד תוכל למשוך את הזמן - זה מעצבן. מה היא חושבת, שאני עובדת אצלה?
אני לא חייבת לה שום דבר. מחר אני אצפה ב'השמיניה', ולא איכפת לי מה היא אומרת.
זו סיבה מטופשת לכעוס עליה, אבל אני מרגישה שאני רודפת אחריה עם הסדרות האלה, כאילו היא לא באמת רוצה לראות, וכשהיא כבר כן רואה זה כאילו היא עושה לי טובה. היא אמנם נהנית בדיוק כמוני, אבל היא עדיין לא מגזימה. זה טוב, כמובן. זה שיש לה עוד עיסוקים חוץ מטלוויזיה זה מעולה, אבל שלא תחשוב שיש לה זכות להגיד לי מה לעשות.
אמא הציעה להסיע אותי לחברות כמה וכמה פעמים, אבל לא רציתי כל כך. היא הסיעה אותי פעם אחת לחברה שלי, וזהו. לא רציתי יותר.
זו בטח הטלוויזיה שמשבשת לי את המוח, ומטגנת אותו לאט לאט.
אה, והתחלתי לראות גאליס. לא נורא כמו שציפיתי, אבל פחות טוב מ'החולמים'.
נחשו למה? בדיוק. בגלל דני ויונתן.
אני צריכה ללכת להתקלח, אבל המחשב שואב אותי. אני כל הזמן חושבת על דברים שתמיד מובילים למחשב איכשהו.
הסדרות מייבשות את היצירתיות שלי. אני כבר לא כותבת כמעט, וגם לא מנגנת.
אני המון על המחשב. יותר מדי.
אני יודעת שזה מזיק לי, ולמרות הכול אני לא מפסיקה.
ולמה?
כי אני נהנית מזה.
אבל אני בכל זאת צריכה להציב לעצמי גבול, מה שעד עכשיו לא הצלחתי לעשות.
זה מעציב אותי, אבל לפחות זה רק בחופש.
תודה על ההקשבה(-:
סופרת כוכבים

































