חייה של אחותי הגדולה - פרק שני

יום שבת בלילה, שעה 00:14, ארבעה ימים אחרי שניר אמר לי שהוא אוהב אותי

אני לא מצליחה להירדם. הבטן שלי עדיין הומה בהתרגשות מהדייט שלי ושל ניר. מאז הנשיקה לא נפגשנו. אני חושבת ששנינו היינו די נבוכים ומבולבלים, כי אף פעם לא היינו במערכת יחסים רצינית בעבר. לי היה חבר אחד בכיתה ו', רון, אבל לא אהבתי אותו. סתם, בתקופה ההיא הייתי מכורה לגמרי לסדרות כמו 'השמינייה' ו'החולמים' ו'גאליס', וכל החברויות שיש שם עשו לי חשק. זה נשמע ממש מגעיל מצידי, אבל זה לא. נפרדנו אחרי שבוע, כשהבנו שאנחנו משעממים זה את זו למוות.

בכל מקרה, אתמול ניר התקשר אליי ושאל אותי אם אני רוצה ללכת לסרט!!! זה אמנם לא הכי מקורי, אבל היי – זה רק הדייט הראשון. לא צריך לצפות להפתעות מההתחלה. לפעמים עדיף ללכת על הדרך הבטוחה, שתוביל ליציבות שתספיק לעשיית משהו מפתיע, כמו ללכת להחליק על הקרח, או לטפס על קיר טיפוס.

בכל אופן, היה ממש כיף! הלכנו לסרט, וניר התעקש לקנות את הכרטיס שלי. זה היה ממש מטופש בעיני, אבל כיוון שלא רציתי למוטט את הגאווה הגברית שלו, פשוט אמרתי כן (וגם כי רציתי שיישאר לי כסף שבו אוכל לקנות עגילים חדשיםJ). קנינו שני דליים של פופקורן וקולה, ונכנסנו. הסרט היה נורא משעמם ומסובך. אני רציתי ללכת על איזה סרט קל ונחמד, אולי איזה וולט דיסני או דרים וורקס, אבל אז ניר אמר שהוא ממש שונא סרטים מצוירים. כמעט התפרצתי עליו – הרי אני מתה על סרטים מצוירים! – אבל לא רציתי להרוס את הדייט הראשון שלנו, אז ויתרתי.

למרות שהסרט היה משעמם, בכל זאת יצא ממנו משהו חיובי. לא היו כמעט אנשים באולם, אז בשלב כלשהו נשענתי על הכתף של ניר, וכשהוא סובב את הראש, נישקתי אותו!!!! זו הייתה נשיקה ארוכה ממש. התנתקתי ממנו רק כשנגמר לי האוויר. הוא נראה נבוך אבל לא בלתי מרוצה. "נילי, יש פה אנשים", הוא לחש בקול נמוך. החיוך המטופש והמאושר שלי קצת התמזער (וכן, אני יודעת שזו לא מילה). "אז מה?" אני די בטוחה שהיו לי עיני במבי באותו רגע, אבל אני לא בטוחה. כשאני פגועה, אני מגדילה אותן לגודל של צלוחיות וגורמת לניצוץ קטן להופיע בהן. זה שובר את רוב האנשים. "אנחנו לא צריכים להתבייש באהבה שלנו, אתה לא חושב?" "ברור, ברור", הוא השיב במתיחות, "אבל... מה דעתך להזהיר אותי לפני שאת עושה את זה בפעם הבאה? די הפתעת אותי". "שקט!" קראה איזו זקנה שישבה מקדימה. "סליחה", לחשנו. התקרבתי אל ניר. "להפתיע אותך זו בדיוק המטרה", לחשתי אליו, "מה, אתה רוצה שבכל פעם שאני רוצה לנשק אותך אני אגיד, 'ניר, אני עומדת לנשק אותך'?"

"לא, אבל בכל זאת, לא יזיק לחכות לרגע, לראות שאני מוכן".

"שקט!" הפעם זה היה מישהו אחר, אדון שמן עם שפם. למרבה התדהמה, אנחנו היינו בני הנוער היחידים באולם. כן, כי כל נערה נורמלית רוצה לראות סרט פילוסופי כבד בדייט הראשון שלו, נכון? טוב, לא נכון! רגע. אני נשמעת כאילו היה לי לא טוב. חכו, כמעט הגעתי לחלק המצחיק. אחרי שהמשכנו לדבר, האנשים שבאולם התחילו להתרגז. "איזו חוצפה..." "בני הנוער של ימינו..." "מפריעים לנו לראות משהו משעמם שאנחנו מעמידים פנים שהוא מעניין רק כדי להרגיש שאנחנו אנשים שעוסקים בדברים עמוקים..."

טוב, בסדר, את המשפט האחרון אני המצאתי, אבל כל השאר נכונים. הייתה גם גברת אחת, רזה וחמוצה כמו לימון, שגערה בנו יותר מכולם. בסופו של דבר נמאס לי ממנה, והחלטתי להעמיד אותה במקומה. "סליחה, גברתי", אמרתי בחריפות, "אבל לנו יש זכות להיות פה בדיוק כמוך! ואם את חושבת, שתוכלי להבהיל אותי עם העיניים המרושעות שלך, את טועה טעות חמורה מאו...." לא הספקתי לסיים את המשפט, כי ניר תפס לי בזרוע והקים אותי בתנופה מהמושב. "היא ממש מצטערת", אמר והביט בגברת במבט המקסים שלו, "היא לא התכוונה להפגין שום חוסר נימוס או גסות, היא פשוט... טוב... יום נעים, גברתי". והוא השאיר את האנשים המזוקנים שעל המסך להתווכח על אנרגיית היקום, יצא מהאולם וסגר את הדלת. בכל הזמן הזה, הוא לא הרפה מהיד שלי. אני חושבת שהוא התכוון להגיד לי משהו כועס, אבל בשנייה שהעיניים שלנו נפגשו, פרצנו בצחוק מטורף ולא הצלחנו להפסיק.

מהנקודה הזאת, היום עבר בצורה מושלמת. הלכנו את כל הטיילת ודיברנו, ואז אכלנו גלידה, ולבסוף צילמנו אחד את השנייה. ברוב התמונות אני יצאתי עליזה וצוחקת, ואילו ניר יצא סגור ומאופק, אבל באחת התמונות עשיתי לו פרצוף מצחיק ואז הוא צחק, והמצלמה קלטה את החיוך שלו. זה מדהים. אפשר ממש לראות את האור שמציף את הפנים שלו בכל פעם שהוא מחייך.

הוא ממש סיני בקטע הזה. כשסינים לא מחייכים, הם נראים נורא רציניים, - אפילו מצוברחים. אבל כשהם מחייכים, החיוך מאיר את כל הפנים שלהם, וכשהם צוחקים. הצחוק מרעיד את הגוף שלהם כמו מפל מים. אני לא סתם אומרת, הרי להורים שלי יש חברים טובים מסין.

הדייט הראשון והמושלם שלי נגמר בנשיקה ארוכה ומושלמת. נסעתי הביתה באוטובוס, וכל הדרך הלב שלי לא הפסיק לדפוק. רציתי לשיר מרוב שמחה, רציתי לחבק אנשים זרים, לשתף את כולם באושר שלי. אני לא יכולה לשאוג, כי ההורים שלי יתחילו לתהות לגבי השפיות שלי, אז אני אכתוב את זה כאן:

יוווווווווווווווווווווווווהוווווווווווווווווו!!!!!!!!!!!!!!!!!