יום שלישי בערב, שעה 19:23 תאריך – לא יודעת
היי. נילי כאן. בדרך כלל אני לא אוהבת לפרוק את רגשותיי דרך כתיבה. אם אני רוצה לבטא דברים שאני מרגישה, אז אני פשוט רוקדת. אבל היום קרה לי משהו כל כך מרגש, שאני חייבת לספר עליו למישהו, ואני עדיין לא רוצה לספר את זה למשפחה שלי. תמיד רציתי שיהיה לי סוד, ועכשיו יש לי. עכשיו אני גם מרגישה שאני רוצה לתעד את כל מה שקרה, כי זו חוויה מיוחדת וחד פעמית, שהייתי רוצה לשמור במקום שבו היא לא תימחק או תישכח לעולם..
טוב, אז הנה מה שקרה – היום ניר אמר לי שהוא אוהב אותי. ניר הוא בחור שפגשתי ביריד המדע של אחותי הקטנה, טלי. אני אוהבת אותה ממש, וזו הסיבה היחידה שהסכמתי להסיע אותה ליריד המדע המשעמם הזה – כי ידעתי שזה חשוב לה. מזל שהיא התעקשה כל כך הרבה, כי בזכותה פגשתי את ניר. כשהגענו ליוויתי את טלי לאזור הפעילות, ואז היא התחילה לצעוק "דורי!" ולקפוץ כמו מטורפת. טלי לא מתנהגת ככה בדרך כלל – היא הסגורה והמאופקת מבין שתינו- אבל לפעמים היא מרשה לעצמה להיות קצת משוגעת, כשהיא ממש מתרגשת. בכל מקרה, אחרי כמה זמן פגשתי את דורי, נער נמוך ורזה בעל שיער מתולתל, עיניים מבריקות וקצב דיבור של סנאי היפראקטיבי. יחד איתו בא אחיו הגדול, ניר ( שהיה בכיתה י"ב). בזמן שטלי דיברה עם דור על איזה קשקוש מדעי שאפילו אני (בכיתה י"א) לא הצלחתי להבין, ניר הציע לי ללכת להסתובב ביריד בזמן שהם נרשמים לכל מיני קורסים. במהלך ההליכה הקצרה יחד עם ניר, קרה לי משהו. הרגשתי מאוד מודעת לעצמי ולגוף שלי. לחולצה הקצרה הלבנה, לג'ינס הצמודים ולצמה שנחה רפויה על עורפי. יש לי שער חלק, שאני אף פעם לא מצליחה לאסוף לצמה בלי שהיא תתפרק אחרי שתי דקות. אני מקנאה באחותי טלי. יש לה תלתלים חומים וארוכים, מבריקים וקופצניים. כשהיא רצה וקופצת וצוחקת ובוכה, הם תמיד קופצים יחד איתה. בוינג בוינג בוינג. תמיד אהבתי תלתלים. הם כל כך... מלכותיים. טלי עצמה מאוד יפה. היא גבוהה מאוד יחסית לגילה, עם ידיים גמישות, רגליים ארוכות ובטן קטנה. היא עדיין פוחדת שהיא שמנה, אבל היא לא. היא מלאה. העור שלה צח, העיניים כחולות ירוקות, האף קטן וחמוד כמו כפתור. אני אוהבת את אחותי.
לי יש שער חלק בצבע אגוז, עיניים חומות גדולות וריסים ארוכים. אני גם גבוהה, אבל רזה.. בעיני עצמי תמיד אהיה מכוערת, ולא איכפת לי מה אומרים בני המשפחה, החברות, וכל מיני אנשים זרים ברחוב או בחנויות שמנסים להתחיל איתי (היו לי כמה חוויות לא נעימות עם מוכרי מכולת שניסו להזמין אותי לצאת איתם, ואני ברחתי מייד בלי לקנות את מה שרציתי).
בכל מקרה, ניר לא הפסיק להגיד דברים עמוקים וחכמים, שגרמו לי להרגיש רגשות שלא הרגשתי אף פעם. ניר רזה כל כך – פניו ארוכות וחיוורות, עיניו גדולות קטיפתיות. בכל פעם שהוא חייך אליי, הרגשתי מין רטט של חמימות.
כשיריד המדע הסתיים, הוא נתן לי את מספר הטלפון שלו, את השם שלו בסקייפ ואת כתובת המייל שלו. אין לו פייסבוק, בדיוק כמוני! היינו בקשר אינטרנטי וטלפוני במשך שלושה חודשים. שלושה חודשים של ציפייה דרוכה. דיברתי עם ניר מלא, וכל הזמן ניסיתי לקבוע איתו פגישות, אבל זה לא הלך. בתור גאון, יש לו לו"ז די עמוס, אבל אז, הוא סוף סוף מצא את הזמן, ונפגשנו. היה קצת מביך בפגישה הראשונה, אבל כשנפגשנו בשנית, זה כבר היה פחות מביך. פגישה גררה פגישה, ואז היום קרה הדבר שהכי רציתי בחיים. ישבנו על הדשא בחצר האחורית שלו. האוויר היה חמים, וכבר היה אפשר להרגיש את הקיץ. הייתי במצב רוח שעשה אותי מוזרה ולא עקבית. רגע אחד הרגשתי מיואשת ועצובה, והייתה לי הרגשה שניר בכלל לא מרגיש כלפיי את מה שאני מרגישה כלפיו, וברגע הבא שוב הוצפתי בתקווה ואופטימיות. שכנעתי את ניר לשכב על הדשא ולהניח לגוף שלו להתמלא באנרגיות חיוביות, ואז... אז הרגשתי את ידו הקרירה מלטפת את ידי שלי. הוא תמיד כל כך בטוח בעצמו, אבל דווקא כאן – הרגשתי שהוא מהסס. ואז הוא... הוא אמר את זה! "אני אוהב אותך". הרגשתי כאילו להקה של דגיגי כסף מרפרפים על פניי למשמע המילים האלה, שכל כך ציפיתי לשמוע. התהפכתי לעברו והבטתי בעיניו, ואז התקרבנו והתנשקנו. זו הייתה הרגשה עילאית, שאי אפשר לשכוח. עד עכשיו אני זוכרת עד כמה חמימות היו שפתיו של ניר, עד כמה נעים הריח השער שלו. הרגשתי כאילו יש לי סוכריות קופצות בבטן, כאילו משהו נמס בתוכי. אני כל כך כל כך מאושרת. תמיד דמיינתי עד כמה נפלא ארגיש אחרי שאתנשק בפעם הראשונה, אבל לא תיארתי לעצמי שההרגשה תהיה עד כדי כך נהדרת, שבכל פעם שאזכר בה, היא תציף אותי מחדש. אני מרגישה ברת מזל. לא כולם אוהבים מישהו והוא מחזיר להם אהבה, כל כך חיכיתי לזה, ועכשיו זה קורה.
אני מצטערת, הייתי ממשיכה, אבל אני חייבת לצאת קצת החוצה. אני מרגישה שאני בוערת מבפנים, ואני חייבת לשאוף קצת אוויר. בייביי!
נ.ב. בוערת במובן הטוב של המילה, כמובן(-:
;){kind=link}