טוב, לא רק לפעמים.
החיים שלי מסובכים.
עכשיו, כשאני אומרת שהחיים שלי מסובכים, אני לא מתכוונת שהם מסובכים באיזשהו אופן מיוחד - אין לי קרובים מתים, או הורים גרושים. הלב שלי לא נשבר, ולא שברתי לבבות.
לא, החיים שלי הם לא מסובכים במובן הזה. יש לי חיים רגילים.
אבל כמה רגילים הם החיים בכל מקרה?
החיים הם מערבולת של צבעים, תחושות, רגעים קצרים ורגעים ארוכים. ובתוך המערבולת הזאת אנחנו מנסים לפלס דרך, למצוא סדר. לפעמים הדרך גוברת, ואנחנו שוכחים את המערבולת הצבעונית.
אני מסתכלת עליה כמה שאני יכולה. לפעמים נדמה לי שיש רק חושך מעבר לשבילים שסללו האנשים שצעדו
לפניי. לפעמים אני די בטוחה שראיתי ניצוץ של אור, או הבזק צבע.
אבל בטוח יש שם משהו. אני יודעת את זה.
זו רק דרך אחת לתאר אותם, כמובן. אפשר בכלל לא לחשוב על החיים, ורק לחיות אותם - אבל רק צריך לזכור
את הצבעים.
אני לא אומרת שזה בהכרח נכון. יש מיליון דרכים לתאר את החיים, ומיליון סיבות לשאלה שחוקרת את בסיס
קיומנו. אני רק תוהה.
לפעמים אני מוצאת את עצמי תוהה. אני מפחדת. אני לא יודעת מי אני, מה אני, איפה ומתי.
ואז, אני לוקחת נשימה עמוקה, מביטה סביב...
ונזכרת.
;){kind=link}