חשבתי לי
שהחיים הם כמו אופניים.
בהתחלה פשוט מנסים. לפעמים מועדים, לפעמים מצליחים. ואז, מתחילים להשתלט על זה.
מתחילים להבין.
הרגליים מדוושות. הלב דופק בחוזקה. עלייה וירידה, עלייה וירידה. לפעמים חייבים להיעצר ולנוח לרגע, אבל
אף פעם לא יורדים מהאופניים.
אסור לרדת מהאופניים. אם יורדים, אי אפשר לעלות שוב. צריך לחכות מלא זמן עד שמוצאים אופניים חדשים.
אם מוצאים אופניים חדשים, הכול משתנה. הדרך משתנה, וכך גם הצורה שבה רוכבים עליה. לא זוכרים את
הרכיבה האחרונה.
לפעמים העלייה כל כך תלולה, שנדמה שאי אפשר להמשיך. לפעמים בוחרים להפסיק, וכל שאר הרוכבים חולפים
ליד בטיסה, משאירים אבק מאחוריהם. ואתם - אתם נשארים מאחור. לפעמים גם יש מהמורה בדרך, ואתם מושלכים מעל האופניים ומתגלגלים בעפר. כשדברים כאלה קורים, אתם מוכרחים לחכות בצד הדרך, עד שאתם מוצאים אופניים חדשים.
האופניים באים בכל מיני צורות וגדלים. לפעמים הם מתחילים יפה, אבל נפגעים בהמשך הדרך.
לפעמים הם פגועים מההתחלה, וממשיכים להיות כאלה. לפעמים הדרך מרככת אותם, מייפה אותם.
הם אף פעם לא אותו הדבר. אף פעם.
אבל הסוף של האופניים תמיד בא באותה צורה. בסופו של דבר, הדרך נגמרת, ואתם יורדים מהאופניים,
וממשיכים ברגל.
האופניים נותרים מאחור. היחידים שזוכרים אותם - ואתכם - הם הרוכבים שעדיין לא גמרו את הדרך, אלה
שעוד יש להם לאן להגיע.
החיים הם כמו אופניים, ואני מתכוונת להמשיך לדווש גם בעלייה המפרכת, וגם אם אני אחטוף שפשוף כואב
בברך, וגם אם זה ירגיש כאילו אני לא רוכבת לשום מקום.
אני אמשיך, כי כל הדברים הרעים הללו מובילים לירידה. ירידה מהירה ונפלאה - מהירה כל כך, שאם אעצום
את עיניי, ארגיש כאילו אני עפה.
;){kind=link}