הוא בא מהם? זה הרי הדמיון שלהם, הרצונות שלהם, התקוות, החלומות. אף אחד לא יגיד שתקוות
וחלומות זה דבר גרוע. נכון?
אני יצורה מוזרה. בכל פעם שאני מנסה לכתוב נדמה לי שזה לא כדאי. זה לא טוב. חה! הקול שלוחש לי באוזן
ממש מצליח בעבודתו. הוא רוצה שלא אכתוב. הוא מנסה לשתק אותי. טוב, אני עומדת לסתום לו את הפה
אחת ולתמיד. אני עומדת להגיד משהו כזה - תקשיב, קול, אני מתנסה להתרכז בלכתוב משהו גרוע, אז
איכפת לך לא להפריע לי?
והוא יגיד - "מה, זה לא מפריע לך?" ואני אגיד - "אתה בעיקר מעצבן אותי, אבל לא. אתה לא מפריע לי. אני
לא אתן לך להרוס לי את הדבר שאני הכי אוהבת בעולם".
והוא יאמר בצחוק מלגלג - "בסדר, כאילו שלכתוב זה הדבר שאת הכי אוהבת בעולם. כמדומני שלראות סרטים
זה יותר כיף לך".
ואני אחייך חיוך אמיתי - כי אני אהיה אמיתית - ואגיד, "לפעמים. אבל זה לא מספק באותה הצורה, זה לא
ממלא אותי באושר חיוני כזה. כתיבה היא אש שבוערת בי, מים שמושכים אותי קדימה, אדמה שמחזיקה
אותי במקום והאוויר - הרוח - שנושא אותי למעלה, אל מחוזות חפצי".
הוא יחייך, עדיין לועג, ויאמר, "וואו, נהייית ממש פיוטית, הא? אז את בעצם אומרת שהכתיבה היא ארבעת
היסודות? איזה מין דימוי דפוק זה? למה את בכלל כותבת? אולי פשוט תפסיקי ותתני לאנשים מוכשרים יותר
לכתוב. באמת, אני מציע לך לוותר מראש. כי אין סיכוי שבעולם..."
מהנקודה הזאת אני לא אקשיב, כי אדע מה הוא הולך להגיד. אתן לו לדבר, אבל לא אקשיב לו. אני יודעת
שזה לא נכון. גם הוא יודע שזה לא נכון.
וזה מה שעושה אותי חזקה יותר.
;){kind=link}