ספרים פזורים מסביבה
דמויות שועטות מכל עבר
לוחשות את עצמן אל ליבה
"זה טיפשי", "זה עלוב",
"זה כלל לא אמיתי!"
"עדיף לא לכתוב, מאשר לכתוב משהו שטותי".
הסופרת שולפת חרב וחץ
כל רצונה הוא את גולגולתן לרוצץ
אך היא יודעת שזה יהיה צעד שגוי
כל דמות בתוכה ראויה לקשב ראוי
"אני מבינה את כל מה שאמרתן,
הרי אני זאת שאיתה שנאתן, ואהבתן
ציפיתן, התאכזבתן, נפלתם שוב ושוב
נותרתן לבד, כמו חפץ עזוב
אבל אני כאן איתכן, ואתן כאן איתי,
אז אל תלחשו דברים כאלה על כתיבתי
תצעקו, תגידו אותם בקול!
אך אל תתלחששו שם, ותגרמו לי לסבול
תגידו את מה שיש לכן לומר
וזהו, תשתקו - אני אבין כבר
אני אבין אם תחזרו מחר
או מחרתיים
אבל תזכרו שלא משנה מה
אני אמשיך לכתוב
באש, ובמים!"
ובסיום הנאום
הסופרת משתתקת
אוחזת בעט, פונה אל המחברת
כותבת, כותבת, כאילו אין מחר
הלילה מגיע, וכבר נהיה קר
והסופרת עוד לא סיימה
היא כותבת כקודחת
לא עוצרת לנשימה
המילים זורמות החוצה
זורמות, זורמות
מנגינות ונעימות יוצאים אל האוויר
הסופרת מזמזמת לעצמה איזה שיר
ובחוץ, בשמיים, נתלה הירח
כסוף ומרגש, אבל הוא רק אורח
צוחק אל ילדיו הכוכבים
שמקשטים אל השמיים כמו נמשים
הירח שוקע, והשמש זורחת
ציפורים מצייצות, הגינה מלבלבת
ובפנים הסופרת מחייכת בנחת
מילה אחרונה כותבת
וצונחת
שוקעת בשינה עמוקה
ואת מחברתה - חלומה, תקוותה - היא מאמצת לחיקה

































